כשלא רואים אותך… מה באמת מסתתר מאחורי "תסמונת המתחזה"

"בוא איתנו אחינו הזר.  אל תישאר לבדך בקצה הנהר!" קראו להקת הברבורים.
אתם ודאי צוחקים עלי ענה הברווזון, אינני כמוכם ואינני ראוי.  ראו אותי.  כל כך שונה ומכוער".
(הברווזון המכוער, הנס כריסטיאן אנדרסן, 1843)

כשהיינו ילדים סיפרו לנו את הסיפור הקלאסי והאהוב ה"ברווזון המכוער", והעניקו לו משמעות שהדגישה את הסבל של החריג החלש, הפגום, שהקבוצה באכזריותה דוחה אותו.
בסופה של האגדה, כך תיארו, הופך הברווזון המכוער לברבור יפהפה והנה לנו הפי אנד, אירוע חריג בבית היוצר המלנכולי, אנדרסן.

האמנם?
אני רוצה להציע פרשנות אחרת, ולא, היא לא מערבת מייקאובר.
הברווזון המכוער נולד ברבור.  חריג בכפר של ברווזים.

מאחר שהוא לא זוכה ל"מבט אוהב" ול"מירורינג", החמצן הפסיכולוגי של ילדותנו, הוא מרגיש עצמו חריג ומכוער. פגום.
לימים, אחרי מסע מייסר, כדי שהברווזון יעבור טרנספורמציה (פנימית!) נדרש לו ה"מבט" הרואה, המאשר של הזולת.
להקת הברבורים מזמינה אותו להצטרף אליה.
והמבט המתפעל שלהם מאשר עבורו, את מה שתמיד היה. את המיוחדות שלו.
לראשונה הברבור שלנו זוכה לתיקוף.
ואו אז, יכול להופיע מבטו שלו. הוא מביט באגם, כדי לראות את דמותו המשתקפת. ולראשונה להבין אותה. כפי שהיא.

התנועה של סיפור ה"ברווזון המכוער" היא תנועה זהותית. טרנספורמטיבית.

טרנספורמציה כזו עבר אנדרסן עצמו, שאמנם היה ילד מחונן, אבל נולד למשפחה ענייה בכפר קטן וחווה עלבונות קשים בילדותו.  רק בבגרותו ולאחר מסע מייסר, הוא זוכה להכרה של הממסד, הכרה בגאוניותו הייחודית כסופר ילדים.
ועדיין, גם אז הוא מתואר כחסר ביטחון, גם אז הוא מטיל ספק בהישגיו.

האם מדובר פה ב "תסמונת המתחזה"?
האם כשטאלנט מטיל ספק עמוק בהישגיו, כשהוא יושב בקליניקה ואומר שעוד רגע יעלו על הבלוף, עלינו לראות אותו כלוקה נקודתית ב"תסמונת" ?
לכאורה יש כאן תיאור נאמן של הקושי. אלא, שהדרך בה נעשה שימוש בביטוי, עושה  עוול ומחטיאה את משמעותה העמוקה של תחושת הבלוף בחוויית העצמיות של הנפש. מתופעה רב ממדית, מורכבת ורבת משקל, היא הופכת מצומצמת אפיזודית וחד-מימדית. 

קצרה היריעה לדון בסוגיות של אותנטיות, נרקיסיסטיות ומירורינג, שהן כולן קשורות בתופעה.
אבל לא אפטור את עצמי לגמרי מהמאמץ. 
הביוגרפיה של "בעלי ניצוץ", אלו שאני פוגשת, ובכלל, כרוכה בחוויה של "להיות אחר".
במקביל, הם משחזרים  תחושות חוזרות ש"לא ראו אותי" וש"לא הרגשתי מובן". לפחות לא כמו שהיו רוצים. 

אלא, שזכרונות ילדות כאלו לא נוטים להירשם בנפש כחוויה פנימית של "אחרות" נייטראלית.  על משקל"גיוון והכלה".
עבור ילד, להיות "אחר", גם  כשזה כרוך בכישרון יוצא דופן, משמעו בעולמו הפנימי "לא להיות שייך". משמעו, תחושה לא נוחה, מאיימת, משמעו "להיות פחות".
אז האם נסכם עם רגשי נחיתות? לא בדיוק ולא רק.  כי מצד שני, הכישרון המיוחד בביוגרפיה של בעלי ניצוץ, מוביל גם לחוויות התבלטות לטובה.

לכן, התוצאה הבלתי נמנעת – תנודתיות ובלבול בחוויית הערך.
אני גם הכי נחות בחדר וגם הכי שווה בחדר. בו"ז. והתנודתיות נוטה לנוע בין קצוות. דרמטית.

לרגעים בפגישות, אני מוצאת את עצמי מול ברבור שפורש את כנפיו בגאווה, "אני גאון" ואז, ,in no time מגיח לו ברווזון מכוער, שמכריז בדרמטיות קיצונית ותוך הלקאה עצמית – "שום דבר לא הולך לי, אני אפס".
"אם זה לא מאה, זה כשלון מבחינתי" אומר לי מטופל ברבוזון, מבטא בדרכו, עמדה אופיינית.

ולמה מייחסים את הטלת הספק דווקא לרגעי מימוש?
יש לציין, הספק קיים תמיד, אלא ש-
ברגעים אלו, של הישג יוצא דופן, שזוכה בהכרה סביבתית, כשהסביבה מוחאת כפיים, תחושת הנחיתות, שקיימת גם היא, מרימה את ראשה ומדגישה את המתח בין שתי התחושות ואת הדיאלוג הפנימי המבלבל.
זה באמת קורה לי?  זה באמת אני? פה על הבמה?  "הרי אני בסה"כ ברווזון מכוער…"

וקיים עוד רובד, שמוחמץ בשיח, והוא חשוב להכרה!
ל"תחושת הבלוף" יש גם תמונת מראה, מייסרת אולי יותר. אחותה "תחושת הקיפוח".
כפי שרגעי ההישג עושים הגברה לרגשי הנחיתות ואז מיתרגמים ל"תחושת בלוף",
רגעי החמצה עושים הגברה לרגשי העליונות, ואז מיתרגמים ל"חווית קיפוח".
"איך הם לא מבינים את הגאוניות שלי?"  "למה הם לא מפרגנים?"  "אני מוקף באידיוטים".

ועוד ועוד רבדים יש לשאלה הפנימית המורכבת הזו,  חווית הערך הנרקיסיסטית.

והמחירים?
זה לא רק התחושה הלא נוחה והמתח.
זו גם רגישות היתר, שמועדת להפיל לדיכאון או חרדה בגלל טעות או כשלון.
זו גם המתקפה המתמדת על תחושת ה"מגיע לי להצליח", חווית הלגיטימציה, שהיא קריטית עבור מימוש עצמי.
כאשר זו אינה מתקיימת, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מנוהלים דרך תחושת ה"לא מגיע לי" ונבואות כשלון שמגשימות את עצמן.

ומה עוזר?
על בסיס הניסיון שלי – תהליך שמספק חוויה של תיקוף,
שמסייע להכיר את המיוחדות, לא רק בראש אלא בלב, בעצמות. הפנמה שמיתרגמת לחוויית ערך.
תהליך שמסייע להיפטר מהרעילות של מחשבות כמו "אני משוגע/ פגום/ בלוף".
תהליך שמסייע לגבש זהות ולבנות תחושת גאווה. גאווה שבשונה מיוהרה, יכולה לחבור לענווה ולהכרה אותנטית, הן בהישגים, והן בכישרון הייחודי, שהוביל אליהם.

אצטט פסיכואנליטיקאי חשוב, נוויל סימינגטון, כשהוא מתאר באופן כה יפה, תהליך התפתחות פסיכואנליטי-
"כדי שהתרחשות טרנספורמטיבית שכזו אכן תוכל להתקיים, נדרשים להתמלא שני תנאים. מן הצד האחד נדרש מטפל שיצליח 'להציג את המטופל בפני עצמו'. בתוך המפגש האנליטי יגלה המטופל את עצמו ויהפוך להיות למי שהוא". 
מטענתו של סימינגטון נובע כי "פסיכואנליזה היא הגילוי של מה שכבר קיים". מן הצד השני, על מנת שהמטופל ידע עצמו באמת, עליו  להפוך ידע טכני קר ומנוכר השוכן בקרבו לכדי הבנה מודעת, חווייתית ורגשית בעלת זיקה לעצמי. הבנה חיה – נושמת ובעלת דופק.”

בתהליכי הייעוץ, כדי לסייע לבעל הניצוץ להיות אפקטיבי ולממש את עצמו, יש לסייע לו להכיר את מי שהוא. 
חווית התיקוף היא שסוללת את הדרך לשם. אין זה מספיק לדעת את מעלותינו בראש, עלינו לחוש בעצמות את הדברים שיהפכו להיות חלק מתחושת הערך שלנו.

קצרה היריעה, כבר הבטחתי.

"הברווזון ברבור התבונן בדמותו הנשקפת  במים ולא האמין למראה עיניו.  מתוך מי הנהר השתקפה בבואתו – לבנה ונהדרת. צווארו ארוך, וראשו צחור.
"מי אני?"   שאל את הלהקה. האם אתם יודעים דבר שאני איני יודע?"
"אחינו אתה. הצטרף" ענו הברבורים.
הברבור היה מאושר כל כך.  הוא שב והביט בדמותו שבמים, הניף כנף, והצטרף ללהקת הברבורים הגאים.

"אני ברבור"!

הפוסט הקודם
הטאלנט והסיסטם שונאים סיפור אהבה
תפריט