"בוא איתנו אחינו הזר. אל תישאר לבדך בקצה הנהר!" קראו להקת הברבורים.
אתם ודאי צוחקים עלי ענה הברווזון, אינני כמוכם ואינני ראוי. ראו אותי. כל כך שונה ומכוער".
(הברווזון המכוער, הנס כריסטיאן אנדרסן, 1843)
כשהיינו ילדים סיפרו לנו את הסיפור הקלאסי והאהוב ה"ברווזון המכוער", והעניקו לו משמעות שהדגישה את הסבל של החריג החלש, הפגום, שהקבוצה באכזריותה דוחה אותו.
בסופה של האגדה, כך תיארו, הופך הברווזון המכוער לברבור יפהפה והנה לנו הפי אנד, אירוע חריג בבית היוצר המלנכולי, אנדרסן.
האמנם?
אני רוצה להציע פרשנות אחרת, ולא, היא לא מערבת מייקאובר.
הברווזון המכוער נולד ברבור. חריג בכפר של ברווזים.
מאחר שהוא לא זוכה ל"מבט אוהב" ול"מירורינג", החמצן הפסיכולוגי של ילדותנו, הוא מרגיש עצמו חריג ומכוער. פגום.
לימים, אחרי מסע מייסר, כדי שהברווזון יעבור טרנספורמציה (פנימית!) נדרש לו ה"מבט" הרואה של הזולת.
להקת הברבורים מזמינה אותו להצטרף אליה.
והמבט שלהם רואה ומאשר עבורו את מה שתמיד היה. את המיוחדות שלו.
לראשונה הברבור שלנו זוכה לתיקוף.
ואו אז, מופיע עוד מבט, מבטו שלו. הוא מביט באגם, כדי לראות את דמותו המשתקפת. ולראשונה להבין אותה. כפי שהיא.
התנועה של סיפור ה"ברווזון המכוער" היא תנועה פנימית. טרנספורמטיבית.
טרנספורמציה כזו עבר אנדרסן עצמו, שאמנם היה ילד מחונן, אבל נולד למשפחה ענייה בכפר קטן וחווה עלבונות קשים בילדותו. רק בבגרותו ולאחר מסע מייסר, הוא זוכה להכרה של הממסד, הכרה בגאוניותו הייחודית כסופר ילדים.
ועדיין, גם אז הוא מתואר כחסר ביטחון ומטיל ספק בהישגיו.
האם מדובר פה ב "תסמונת המתחזה"?
האם כשטאלנט מטיל ספק בהישגיו כמו למשל כשאילון מאסק חושב, שזה מוזר שהוא האיש הכי עשיר בעולם, עלינו לראות אותו כלוקה ב"תסמונת" ?
אז ראשית גילוי נאות. בכל פעם שאני שומעת את הביטוי "תסמונת המתחזה" אני לוקה בתסמונת הקבס בבטן. משהו שקורה לי לעיתים, כשלוקחים אמת עמוקה, רב ממדית, שנוגעת בסוגיות מורכבות ורבות משקל, במקרה הזה כאב בעולם הנפש, ומצמצמים אותה ל…פוסטר (סינדרום?).
קצרה היריעה לדון בסוגיות של אותנטיות, נרקיסיסטיות ומירורינג, שהן כולן קשורות בתופעה.
אבל לא אפטור את עצמי לגמרי מהמאמץ. בעיקר לאחר הגילוי הנאות.
אז הנה משהו.
הביוגרפיה של "בעלי ניצוץ", אלו שאני פוגשת, ובכלל, כרוכה בחוויה של "להיות אחר".
במקביל, הם משחזרים את התחושה ש"לא ראו אותי". ש"אני לא מובן". לפחות לא כמו שהייתי רוצה. אז והיום.
אלא, שלילד אין חוויה פנימית של "אחרות" נייטראלית. על משקל"גיוון והכלה".
עבור ילד, להיות "אחר", גם אם זה כרוך בכישרון יוצא דופן, משמעו בעולמו הפנימי "לא להיות שייך", משמעו תחושה לא נוחה, מאיימת, משמעו "להיות פחות".
אז האם נסכם עם רגשי נחיתות? לא בדיוק ולא רק. כי מצד שני, הכישרון המיוחד בביוגרפיה של בעלי ניצוץ, מוביל גם לחוויות התבלטות לטובה.
לכן, התוצאה הבלתי נמנעת – תנודתיות ובלבול בחוויית הערך.
אני גם הכי נחות בחדר וגם הכי שווה בחדר. בו"ז. והתנודתיות נוטה לנוע בין קצוות. דרמטית.
לרגעים בפגישות, אני מוצאת את עצמי מול ברבור שפורש את כנפיו בגאווה, ואז, ,in no time מגיח לו ברווזון מכוער, שמכריז בדרמטיות קיצונית ותוך הלקאה עצמית – "שום דבר לא הולך לי".
"אם זה לא מאה, זה כשלון מבחינתי" אומר לי לקוח ברבוזון, מבטא בדרכו, עמדה אופיינית.
ולמה מייחסים את הטלת הספק דווקא לרגעי מימוש?
יש לציין, שהספק קיים תמיד, אלא ש-
ברגעים אלו, של הישג יוצא דופן שזוכה בהכרה סביבתית, כשהסביבה מוחאת כפיים, תחושת הנחיתות, שקיימת גם היא, מרימה ראשה ומדגישה את המתח בין שתי התחושות ואת הדיאלוג הפנימי המבלבל.
זה באמת קורה לי? זה באמת אני? פה על הבמה? "הרי אני בסה"כ ברווזון מכוער…"
חשוב להבין!
ל"תחושת הבלוף" יש גם תמונת מראה, מייסרת אולי יותר. אחותה "תחושת הקיפוח".
כפי שרגעי ההישג עושים הגברה לרגשי הנחיתות ואז מיתרגמים ל"תחושת בלוף",
רגעי החמצה עושים הגברה לרגשי העליונות, ואז מיתרגמים ל"חווית קיפוח".
"איך הם לא מבינים את הגאוניות שלי?" "למה הם לא מפרגנים?" "אני מוקף באידיוטים".
ועוד ועוד ווריאציות יש לשאלה הפנימית המורכבת הזו, חווית הערך הנרקיסיסטית.
והמחירים?
זה לא רק התחושה הלא נוחה והמתח.
זו גם רגישות היתר, שמועדת להפיל לדיכאון או חרדה בגלל טעות או כשלון,
זו מתקפה על תחושת ה"מגיע לי להצליח", חווית הלגיטימציה, שהיא קריטית עבור מימוש עצמי.
או המשלימה שלה, נבואה שמגשימה את עצמה, כשאני מנוהל דרך תחושת ה"לא מגיע לי".
ומה עוזר?
על בסיס הניסיון שלי – תהליך שמספק חוויה של תיקוף,
שמסייע להכיר את המיוחדות, לא רק בראש אלא בלב, בעצמות. הפנמה שמיתרגמת לחוויית ערך.
תהליך שמסייע להיפטר מהרעילות של מחשבות כמו "אני משוגע/ פגום/ בלוף".
שמסייע לבנות תחושת גאווה, שבשונה מיוהרה, יכולה גם לחבור לענווה ולהכרה אותנטית, הן בהישגים, והן בכישרון הייחודי, שהוביל אליהם.
ואם כבר הגעתם בשלום עד הלום, אצטט פסיכואנליטיקאי חשוב, נוויל סימינגטון, כשהוא מתאר באופן כה יפה, תהליך התפתחות פסיכואנליטי-
"כדי שהתרחשות טרנספורמטיבית שכזו אכן תוכל להתקיים, נדרשים להתמלא שני תנאים. מן הצד האחד נדרש מטפל שיצליח 'להציג את המטופל בפני עצמו'. בתוך המפגש האנליטי יגלה המטופל את עצמו ויהפוך להיות למי שהוא. על-כן, לטענתו של סימינגטון, "פסיכואנליזה היא הגילוי של מה שכבר קיים". מן הצד השני, על מנת שהמטופל ידע עצמו באמת, עליו להפוך ידע טכני קר ומנוכר השוכן בקרבו לכדי הבנה מודעת, חווייתית ורגשית בעלת זיקה לעצמי. הבנה חיה – נושמת ובעלת דופק.”
מתנצלת על הקללות בפסיכואנליטית ואתרגם לתהליכים שלי –
כדי לסייע לבעל ניצוץ לממש את עצמו, יש לסייע לו להכיר את מי שהוא. גם לפני שהגיע לייעוץ.
חווית התיקוף היא חמצן לתודעה. אין זה מספיק לדעת את מעלותינו בראש, עלינו לחוש בעצמות את הדברים שיהפכו להיות חלק מתחושת הערך שלנו.
קצרה היריעה, כבר הבטחתי.
"הברווזון ברבור התבונן בדמותו הנשקפת במים ולא האמין למראה עיניו. מתוך מי הנהר השתקפה בבואתו – לבנה ונהדרת. צווארו ארוך, וראשו צחור.
"מי אני?" שאל את הלהקה. האם אתם יודעים דבר שאני איני יודע?"
"אחינו אתה. הצטרף" ענו הברבורים.
הברבור היה מאושר כל כך. הוא שב והביט בדמותו שבמים, הניף כנף, והצטרף ללהקת הברבורים הגאים.
"אני ברבור"!