הטאלנט והסיסטם שונאים סיפור אהבה

הטאלנט והסיסטם שונאים סיפור אהבה | וגם – הזווית הפסיכודינמית בתגובה לפרישתו של מנכ"ל waze מגוגל

הדרמה של ה-disruption

בספטמבר 1985, לאחר שבאפל נכשלים המאמצים "לרסן את ג'ובס", מדיח אותו חבר הדירקטוריון מהחברה שהוא עצמו הקים. בגרסה איטלקית מוקדמת, שנת 1633, מעמידה הכנסייה למשפט את המדען, גלילאו גליליי. למרות שאלו שנות המהפכה המדעית, מוצא את עצמו הפיזיקאי הדגול הזה, עד סוף חייו בביתו תחת השגחת האינקוויזיציה. זאת, בעקבות פרסום ספרו, שהכיל למרות האיסור, את תורת קופרניקוס.

איינשטיין, ואן-גוך, טסלה… ההיסטוריה שלנו רצופה אינספור דוגמאות של יוצרים פורצי דרך, שדרכם למימוש כרוכה במאבק קשה בסביבה. ואלו הם שאנחנו יודעים עליהם. ניתן רק לתהות על ההבלחות שנמנעו מאיתנו, על הרעיונות שנדחו בתחילת דרכם עוד לפני שזכו להכרה. או לעסוק בשאלת הבדיעבד, המייסרת מטבעה, "מה היה קורה אילו". כמו למשל במתקפה על פרל הרבור. מספר שנים לפני המתקפה התייחסו מפקדי חיל הים האמריקאי בביטול, ודחו על הסף, בקשת מימון לתגליתם של שני מהנדסים. התגלית היתה מערכת התרעה מוקדמת לכלי טיס של האויב.

נעם ברדין דיבר בפוסט שלו על הממשק המייסר של הסטרטאפ עם ה-קואורפורייט.  הוא הדגיש את המשאלה הבלתי רציונלית שניהלה אותו לאחר הרכישה, "להביס את ה-"beast". (מילותיו).

אלא, כמו שמעיד גם הציטוט בפתיח, המשאלה וחוסר הרציונליות הם לא רק מנת חלקו. במקביל גם הארגון מתאמץ "לרסן" או "לאלף" את הטאלנט "הבלתי נסבל" (מילותיהם).
וכל זה, לא רק כשסטרטאפ פוגש תאגיד.

למעשה, המתח הזה משקף דיאלקטיקה מובנית. טראגית באופייה. הדרמה הזו מתחוללת במפגש של ה"ניצוץ הטאלנטי ה- disruptive" עם הסיסטם.

כמי שמייעצת לטאלנטים, אני נחשפת למורכבות הן בפריזמה של האדם הבודד, כשטאלנט פוגש ארגון. והן בפריזמה של הסטרטאפ, שניתן לראות בו ייצוג ארגוני של הטאלנט, כשהוא פוגש תאגיד.

"הביאו אותי בתור שוברת קירות ועכשיו כועסים עלי שאני לא בלרינה" וגם למה דיאלקטיקה טרגית?

המונח "טרגי" מיוחס למצב של סבל, שבו לא ניתנת לנו החלוקה הנוחה של טובים ורעים. במקום זה אנחנו מכירים בקיומם של ווקטורים שנאלצים לשהות יחד בעוד שבטבעם הם מושכים בכוונים סותרים. "לא יכולים עם ולא יכולים בלי". הניצוץ ה-disruptive והסיסטם תלויים זה בזה ומאידך שהותם יחד דורשת מאמץ ומעוררת סבל.

מאז המהפיכה המדעית, הסביבה מחפשת את הקידמה ומניפה דגל של חדשנות. המושג חדשנות הוא מזמן באזז וורד שחוק. אני מעדיפה את המונח "פריצת דרך".

למשפחת ה-באזז וורד הצטרף בשנים האחרונות עוד מונח, "disruption". המערכת העסקית יודעת באופן רציונלי כי "שיבוש" הוא תנאי יסוד עבור שגשוג, שלא לאמר עבור הישרדות.

יודעת באופן רציונלי אמרתי…

disruption אמור לערער, לשבש. שהרי, כשמו כן הוא. ה פ ר ע ה! Yet כשזה מופיע, הסביבה נוהגת כנתפסת לא מוכנה, מופתעת, כועסת, מתקשה להכיל. בכותרת ציטטתי רגע של תסכול אופייני אצל אחת הטאלנטיות בפגישת ייעוץ  "הביאו אותי כי ידעו שאני "שוברת קירות" ועכשיו הם כועסים עלי שאני לא בלרינה".

נעם תיאר מספר מאפיינים, המבחינים בין ה"סטארטאפ" לבין הסיסטם. אלא, שפיצוח הקושי דורש להתחקות אחרי מערכת ההפעלה, של שני צידי המשוואה. ממנה ניתן לגזור את השאר.

מערכת ההפעלה או "משל המערה"

מערכת ההפעלה של ה-disruptive היא ערעור על הקיים וחתירה ל"יצירה" ל"אמת". מערכת ההפעלה של הסיסטם היא שימור הסדר ושליטה. חתירה לכח. פוליטי או כלכלי.

אין כמו "משל המערה" של אפלטון כדי להמחיש את הסוגייה על המורכבות שלה. אפלטון מתאר את הדרמה שמתחוללת במערה. בין הפילוסוף שמזהה את אזורי העיוורון, ה"אמת" בשפתו של אפלטון, ובין "אסירי התודעה", הנותרים כבולים בשלשלאות, לכודים בעוורונם. הפילוסוף (הטאלנט) שמגלה את ה"אמת" (פיצוח רעיון) יוצא מהמערה, אבל בוחר לשוב ולחזור אליה בניסיון נואש ועקשני לשכנע את האסירים ב"אמת" שלו. גם במחיר רציחתו.

להמשיך לנמשל?

כמו כל פיצוח פילוסופי גאוני, אפלטון נותר רלוונטי. יש ככ הרבה רבדים לאנלוגיה הזו ולמשמעויותיה עבורנו.
יש תובנות, שאלות ודרכי פעולה נדרשות.

בעבודה הייעוצית ובהרצאה "יוצאים מן הדופן" אני מתייחסת לדרכי התמודדות אפקטיביות.

פה אסתפק בהצגה שתי תובנות קריטיות – אחת לטאלנט ואחת לסיסטם.  למעשה הן שני צידיו של אותו מטבע.

לטאלנט פורץ הדרך

כשאתה פועל בשירות ההבלחה אין לצפות לתגובות "וואלה" מקיר לקיר. שהרי אם הרעיון הוא מקורי אז כנראה פיצחת משהו ששהה באזור של עוורון. והסביבה, כמו האסירים הכבולים במערה, לא צפויה לראות מיד ולהגיד "אאוריקה, גאון". (אם כבר גאון, אז את תורת היחסות של איינשטיין לא הסכים להציג בהתחלה שום עיתון מדעי של ה"אקו סיסטם"). יותר צפוי שבשלב ראשון יהיו שלא יראו או לא יבינו (ולא בהכרח כי הם "אדיוטים"…). כמה פעמים בפגישות הייעוץ שמעתי את השאלה הרטורית מושפרצת בכעס "מה לעזאזל הם לא רואים?". אז זהו שאכן בשלב הזה, הם! לא רואים!!!

המשאלה המדוברת של פורצי דרכים היא ש"הרעיון ידבר בעד עצמו". למרבה הצער, המציאות יותר מורכבת ונדרשת תבונה וסבלנות. תבונה לבחור מתי להציג, את מי לשתף קודם, איך להגיד. סבלנות אמרתי? הרבה ?

יש נטייה להגיד בסביבה שלטאלנטים יש בעיה ב-"אינטליגנציה רגשית" אבל אני רוצה להגיד משהו בצורה אחרת. דווקא מהם נדרשת האינטליגנציה הרגשית הכי גבוהה ב"חדר" כי בנסיונם לפרוץ דרך הם מנסה לשכנע את הסביבה לצאת מאזורי נוחות. לא סתם המחזאי ברטולט ברכט מקדיש מסה שלמה לתחכום שנדרש מהאדם שרוצה "לשכנע באמת שלו".

ומהצד השני של המטבע, לסיסטם

ברגע שבו ה"טאלנט" שלכם יתחיל להיות בקונצנזוס, זה הזמן להתחיל לדאוג. במה השקעתם "דם יזע ודמעות" אם לא כדי שיפענח את הבלתי מפוענח? שיקדים את המתחרים בזיהוי של מגמה שעבור הרוב היא בלתי נראית לעין? ולשם כך הוא לא אמור להיות בקונצנזוס!!!  הוא אמור להטריד, להקשות. או כמו שאמר לי אחד המנהלים על הטאלנט שגייס "עכשיו אני צריך את המשוגע הזה וזה דורש ממני להתאמץ כדי לשמור עליו כי כל יום רוצים לזרוק אותו".

אתם תמיד יכולים להדיח את "המשוגע המעצבן שלא נוהג לפי הנורמה" וכמו אחי יוסף בתנ"ך "לזרוק אותו לבור". אבל אז יש מצב, שלימים תיאלצו לסבול מהרעב וללכת עד מצרים כי שם ארגון חדשני בשם "בית פרעה" יאפשר לו לעשות אימפקט ולהציל את האזור מרעב, עם פיצוח מקורי. (יוסף כמשל משמש אותי בהרצאה כ"סיפור מקרה" של יחסי הטאלנט והסביבה).

והנה קומץ מהאתגרים שיש להתמודד איתם

לטאלנטים

• איך לנהל את ה"בערה פנימית", במונחי אפלטון, או התשוקה בתיאורו של נעם או "סערת הנפש" בשפה שלי, כשהיא פוגשת בתאגיד "נהלי עבודה", או צורך בוויסות, איזון ומשמעת.
  מהו המקור הרגשי לטמפרמנט הסוער שמאפיין אומנים ומדענים, פורצי דרך טאלנטים, ואיך ניתן לווסת את הפוטנציאל ההרסני שלו בשירות ה"אימפקט"?
• איך בתוך המסע הטוטלי והתנודתי הזה להתמודד כשלא הולך, ובלי ללכת לאיבוד או לקרוס להעדר תחושת משמעות וערך?
• או למה ב"משל המערה" חוזר הפילוסוף שוב ושוב אל המערה כדי לשכנע את ה"אסירים" ב"אמת" שלו. גם במחיר חייו?
  מה מסתתר מאחורי הצורך הבוער של "טאלנט" לעשות אימפקט בסביבה?
• מתי זה אפקטיבי ומתי זה הרסני ואיך לייצר תחושת משמעות שלא אחוזה בנתיב יחיד?
• למה ככ הרבה פעמים נכשלים פורצי דרך בדרכם למימוש? מהם אזורי העוורון שלהם? מה הם! לא רואים שגורם לסביבה להגיד "וואו"? או לחילופין לרצוח את ה"טאלנטיות"?
  איך מתקשרים את המחשבות באופן אפקטיבי וגורמים לסיסטם להשקיע ברעיון מהפכני?
• איך להתנהל בתוך הפוליטיקה הארגונית שטאלנטים נוטים לתעב? איך מסגלים תבונה ורגישות בתוך שדה המוקשים הארגוני כל הדרך עד האימפקט??

ולסיסטם

• איך הסיסטם יכול לחתור תחת מנגנוני ההרס שלו עצמו ולהפוך "מאיץ" במקום "חסם" עבור פריצות דרך?
• מהי המשמעות העמוקה של אוטונומיה שנדרשת כמו אוויר לנשימה בחייו של פורץ הדרך? ואיך יוצרים אותה בין כותלי הסיסטם?
• איך לתת מקום לפירגון ונדיבות ביחסי הגומלין המורכבים שבין הטאלנט והסיסטם?
• מהו מקומה של חותמת של האומן שמאשרת את מקוריות "יצירתו" לבין הקריטיות של יצירת זיקה ברורה בין הטאלנט ל"מוצרו"?

זהו קומץ קטן מהשאלות החיוניות. "והתשובות לשאלות הקשות האלו"?
הבשורה הרעה – שזה לא קל. נדרש לעבוד בזה. גם פורצי הדרך, גם הסיסטם.
הבשורה הטובה – ראיתי ורואה את זה גם מצליח.
פורץ דרך שהפך אפקטיבי, ארגון שיצר "תנאים של חיבה".

שעובדים בזה אמרתי?
להיות "יזם מחולל" זה מסע התפתחותי. לצד מסע ה פיתוח של ה יצירה, יש לשרטט את מסע ה התפתחות, של ה יוצר.

ולמה אני חושבת שהמאמץ הכרחי?
כי משני הכיוונים זו הדרך היחידה לשרוד ולשגשג.
כי טאלנטים פורצי דרך לא מוותרים על הסבל, ולו כי זה מגדיר את מי שהם. ולו בשביל רגעי הקסם כשזה קורה.
וכי אנחנו אומה של "פורצי דרכים" עם תפקיד מסתורי, מזוכיסטי ומרגש, של שיח מתמיד עם העולם על "רעיונות פורצי דרך".

וכי לאור ניסיוני – "it is expression or depression".