בעולם הזום

על סרנדיפיטי, ניוטון, ועל "עבודה מרחוק".
איך משפיע "עולם הזום" על אזורי היצירה של הארגון?

בשנת 1665 מתפשטת מגיפת הדבר ברחובותיה של לונדון. חללים ציבוריים נסגרים, ביניהם אוניברסיטת קיימברידג',  ואייזיק ניוטון הצעיר, עובר לבית הוריו בכפר, ל"בידוד ביתי". בשעה שמגפת הדֶבֶר משתוללת ברחובות הערים, מתחיל ניוטון את מה שיתאר לאחר מכן, כתקופה הפרודוקטיבית ביותר בחייו. במשך שנה וחצי הוא שוהה בכפר, מטייל, קורא, לומד וחושב. ובאחד הטיולים האלו, לדברי המיתוס הידוע,  ברגע של חלימה בהקיץ תחת עץ התפוח, שואל את עצמו הטאלנט שלנו את השאלה, שתשנה לעד את כל מה שחשבו עד אז על הפיזיקה של כדור הארץ.

הרחק משם, בגרסה יוונית עתיקה, פותר ארכימדס תעלומה מורכבת בעת שהוא משכשך במימיו של בית המרחץ. התרגשותו מהתגלית הפתאומית שולחת אותו לרוץ עירום ברחובות העיר, תוך שהוא צועק "אאוריקה", ומגדיר עבורנו לנצח את חדוות הפיצוח.

היו או לא היו. אמת או אגדה אורבנית. המיתוסים האלו מלמדים אותנו, כדרכם, דברים חשובים. במקרה שלנו, על אבולוציה של פריצות דרך:

תנועתיות משוחררת, בעלת גוון ספונטני, בעולם החיצוני – שכשוך במים, בהייה בטבע, הליכה חסרת מטרה – יוצרת קרקע פורייה לתנועה אסוציאטיבית בעולמנו הפנימי. לפי מחקרים תנועה כזו נדרשת כדי לסייע לרעש האסוציאטיבי ליצור "תחביר חדש", להתבהר, ו…אאוריקה.

סרנדיפיטי, מושג פופולרי בימינו, הוא כינוי שהוצמד לתיאור אותה הליכה לאיבוד. שקיעה בשרעפים, המובילה לגילוי, שמכה במפתיע.

אל החשיבה האסוציאטיבית מצטרפת האינטואיציה. מושג מפתח אף הוא, המככב במערכת ההפעלה של פורצי דרכים, אז והיום.

בניגוד למיתוגו השגוי, המדובר בצורת חשיבה. ואני מוסיפה, חשיבה טאלנטית.
זהו תהליך חשיבה בעל איכות ייחודית. מהיר, לא מודע, שנעשה בקפיצות הוריזונטליות, ומתבסס על התנועה הלא לינארית של החשיבה האסוציאטיבית והדמיון.
סטיב גובס אומר "אינטואיציה היא המקור לכל הרעיונות שלי". גם איינשטיין, ורובם המכריע של הנובליסטים, מדגישים את החיבור לאינטואיציה, תוך שהם מייחסים לה, כל אחד בדרכו, את הגילויים שלהם. האם אפשר לדמיין את גורל ההבלחות הללו בעולם של תקשורת דו מימדית?

תנועתיות ואינטואיציה בעולם הזום

שלא כמו מגפות העבר, הכלים הטכנולוגיים הזמינים בתקופתנו אכן מאפשרים המשך תקשורת. לפחות בהתחלה, דווחה שביעות רצון ושררה תחושה בסביבה העסקית, של מקסום תפוקות. אבל,  תוך כדי הקשבה לנועצים אני מבינה שחוויית הסיפוק של "וואלה זה עובד" נסדקה והחלה להתחלף בתחושות אחרות. אחד מהם תיאר באריכות חוויה של תקיעות וקיפאון. "אני מתגעגע לנסיעות ברכב ולרעיונות שעולים לי תוך כדי נהיגה שלפעמים אני עוצר בצד הדרך רק כדי להקליט אותם. וואלאק, חדוות היצירה נעלמה לי".

באותה פגישה אני נזכרת בראיון עם הפיזיקאי הישראלי פרופסור עילם גרוס שנשאל איך מתחיל פרופסור חוקר את יום עבודתו. "זה פשוט, הוא אומר. כשאני נכנס לאוטו, ומתחיל לנוע. היחס בין התנועה של האוטו, הנופים שזזים לי למול העיניים וזרימת המחשבות הוא מרכיב קריטי ממה שנולד אצלי בהמשך. טוב, גם אם "החלקיק האלוהי" הוא לא זה שעל הפרק, ניכר שהתנועתיות הפיזית של מהלך העבודה, הנסיעה או ההליכה, אל פינת הקפה, לחדרים, או להפסקת הצהרים, חסרה מאד גם לאחרים. פריצות חשיבה זקוקות לנדידה, בעולם החיצוני שיוצרת הדהוד בעולם הפנימי.

אופיין של ישיבות הזום משפיע על תוצרי החשיבה. ולא רק. גם הכמות. ניראה שיש נטייה לקיים המווון פגישות מסך. back to back. ללא עצירה לעיבוד, התכוננות, מנוחה למח. והאיכות? ישיבות הזום הן רוויות מטרות והגדרות והחיכוך הבינאישי שנוצר בהן נעדר את החוויה של התהוות ספונטנית.

הישיבות הן של "doing" ומתנהל בהן מאמץ עיקש  לעקוב, לסנכרן, וכל זה תוך התנהלות בערוצי חשיבה ותפוקות שנוסחו מראש.

ישיבות כאלו מקשות על היכולת ללכוד קונספציות שגויות. באופן לא מודע הן מהדקות את הנחות היסוד הארגוניות, ומקשות על שהייה באזורי עמימות, שנדרשת כפי שתואר, כדי ללכוד את השאלה שעוד לא נוסחה. מה שנסים טאלב הפילוסוף המתמטיקאי קרא "ברבור שחור". מה שאני לא יודע, שאני לא יודע. ובמילים אחרות, אזורי העיוורון. יותר ויותר אני נוכחת בכך. חלון הזום מגדיר צינוק חשיבתי, בעל פוטנציאל לצמצם ולנוון.

אלא, שהמסך לא רק מצמצם. הוא מטעה ומסרס. העדרם של חמשת החושים בפגישות הזום והעומס המוטל על מערכת הראייה שמנסה לקלוט ולפצות מקשה במיוחד, דווקא על אנשים שמורגלים בחשיבה אסוציאטיבית, בהפעלה של אינטואיציה. אנשים אלו, שרגילים לנדוד במחשבה תוך כדי שיחה עם הזולת, ולהשלים אינפורמציה באופן אינטואיטיבי דרך סאב-טקסט, מוצאים את עצמם מותשים במאמץ לשמור על ריכוז באדם מעברו השני של המסך. השדרים עוברים אליהם כעת "בעיקר דרך הטקסט". וקצת כמו שמשון ששערו ניטל ממנו, נלקחו מהם ממדים יקרי ערך ואיתם כוחם הייחודי, שהוא לקלוט מידע באזורי עיוורון, ולזהות את שחומק מעיניה של הסביבה. אין פלא שדווקא היצירתיים שבחבורה, מתחננים לבוא אלי פיזית אל החדר. "רק לא זום" הם מבקשים.

לסיכום, אני ממליצה בחום לארגון ולעובדיו לשקול את היתרונות בחסכון הזמן והמשאבים, אל מול החסרונות שהוצגו כאן.

חשוב לזכור, כי דווקא המנגנון שפועל בשירות היעילות, שתורם לתחושה שה"משימות מתקתקות", מחבל בפיצוחים הפוטנציאליים וביכולת לשנות את חוקי המשחק.

ממצאים מחקריים מראים כי "רעש תודעה" נדרש כדי ליצור את התחביר החדש שיפרוץ את הפרדיגמה. צינוק הזום לא יסלול עבורנו את פריצת הדרך הבאה.

ולא דיברתי עוד על אהבה…